יצחק נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: ועדת העררים) בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. לצורך הנוחות, יכונו להלן המבקשות – נתבעות, והמשיב – תובע.

התובע, יליד 7.5.71, נפגע בתאונת דרכים ביום 4.4.00. בתאונה נקטעה כף רגלו. התאונה היתה גם תאונת עבודה והתובע נבדק על ידי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכותו. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מדרג ראשון (להלן: הוועדה הרפואית) מיום 20.12.00 קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 50% בגין הפגיעה האורתופדית. לבקשת הוועדה הרפואית, ניתנה חוות דעת רפואית על ידי ד"ר שפירא לגבי הקשר בין הופעת הסכרת אצל התובע לתאונה ושיעור נכותו בהקשר זה. ד"ר שפירא קבע כי הקשר בין הופעת הסכרת לתאונה הוא זמני בלבד. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נביאם כלשונם:

"הדעה המקובלת בספרות הרפואית היא שסכרת נגרמת על רקע תורשתי כאשר גורמים אישיים כמו עודף משקל מזרזים את הופעת הסכרת. ההשפעה של טראומה בעיקר אם לא מדובר בחבלה בטנית אינה קיימת. אני בדעה שקיימת נכות עקב סכרת הקשורה לתאונה באופן זמני בלבד... יש לציין שקיים סיפור משפחתי של סכרת והנפגע נטה כבר בעברו לסבול מהשתנה מרובה, צמאון. כמו כן ידוע כסובל מעודף משקל.".

בהמשך לאמור, הוועדה הרפואית קבעה לתובע נכות זמנית לתקופה נוספת לעניין הסכרת ולאחר מכן נכות צמיתה בגין קטיעת רגלו בלבד (ראו קביעת ועדה רפואית מיום 30.12.01).

התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית בנוגע לקביעתה לגבי העדר קשר סיבתי בין הסכרת לתאונה. הערר התקבל. בוועדת העררים מיום 14.4.02 נקבע:

"מאחר ואין רישומים על סכרת פעילה שאובחנה לפני התאונה ומאחר ואין ספק שהתאונה הייתה טריגר להתפרצות הסכרת הועדה קובעת נכות בגין הסכרת: נכותו 10% לפי סעיף 4(ד)...".

בהמשך, הגיש התובע תביעות להחמרה בשל מחלת הסכרת. שתי ועדות רפואיות שדנו בתביעות להחמרה שללו קשר סיבתי בין התאונה להחמרה במחלה (וועדה רפואית מיום 22.11.07 וועדה הרפואית מיום 18.11.09). בין היתר נקבע כי הרקע למחלה אצל התובע הוא תורשתי וכי הוא סובל מעודף משקל.

התובע ערער על קביעת הוועדה הרפואית מיום 18.11.09. הערעור נדחה. הוועדה לעררים קבעה, בהחלטתה מיום 9.6.10 כדלקמן:

"[ש]לפי ידע רפואי עדכני אין עבודה (מחקר רפואי) אחת בספרות הרפואית העדכנית המוכיחה מעבר לספק סביר כי קיים קשר בין סכרת לבין מצבי דחק. הנכות שנתנה בשנת 2002 בגין הסכרת שקשורה כביכול לתאונה בטעות יסודה את הנכות הזו לא ניתן לבטל מסיבות משפטיות. מאידך ד"ר שפירא בועדה מ-22.7.07 צדק בקביעתו שאין קשר בין התאונה והופעת הסכרת. לכן החמרת הסכרת שאכן קיימת היא תופעה פזיופתולוגית שאינה קשורה לתאונה ובכך הועדה משאירה את הנכות הסכרתית בגובה 10% שנתנה בטעות כקשורה לתאונה" (ההדגשות במקור).

התובע הגיש ערר לבית הדין לעבודה על החלטת ועדת העררים מיום 9.6.10. בפסק דינו של בית הדין לעבודה מיום 6.4.11 נקבע כי קיימת קביעה חלוטה לגבי הקשר הסיבתי בין הסכרת לתאונה של הוועדה מיום 14.4.02. מטעם זה, הורה בית הדין לעבודה בפסק דינו כי עניינו של התובע יוחזר לוועדה אשר תדון בעניין ההחמרה בהרכב אחר ומבלי שיובאו לפניה הפרוטוקולים של ועדות הערר בהם נקבעו הקביעות הסותרות.

בעקבות פסק הדין נדון עניינו של התובע פעם נוספת בוועדה לעררים מיום 21.11.11. הוועדה קבעה כי התובע סובל מסכרת לא מאוזנת. כמו כן, נקבע כי לתובע אושר שימוש במשאבת אינסולין ולפיכך מצבו מתאים לנכות בשיעור 40%. בהתאם לפסק דינו של בית הדין לעבודה, הוועדה לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה או החמרת הנכות לתאונה.

לטענת הנתבעות, קביעת הוועדה לעררים מיום 9.6.10, לפיה ייחוס הנכות בגין הסכרת לתאונה יסודה בטעות- מצדיקה- כשלעצמה, היעתרות לבקשתן. זאת, שכן לא ניתן לחייבן במסגרת התביעה הנוכחית, בגין נכות שהוענקה בטעות, ושלא ניתן היה לבטלה רק עקב טעמים משפטיים הנוגעים להליכי הערעור בוועדות המוסד לביטוח לאומי. לחלופין טוענות הנתבעות כי יש להיעתר לבקשתן להבאת ראיות לסתור בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי שבין החמרת המחלה לתאונה. עוד נטען על ידן כי יש להיעתר לבקשה גם מחמת אי בירור ממצה בשאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לתאונה ובין ההחמרה במצב המחלה לתאונה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי לפני הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לא עמד תיקו הרפואי המלא של התובע בבית החולים "תל השומר" שם אושפז לאחר התאונה. לטענתן, התיק הרפואי כולל נתונים רלבנטיים לשאלת הקשר הסיבתי, שאילו היו עומדים לפני הוועדה הרפואית מיום 14.4.02, היה בהן כדי לשנות ממסקנתה. לחלופין מבקשות הנתבעות כי ימונה מומחה בתחום האנדוקרינולוגיה על מנת שיתייחס לשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע.

התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות היעתרות לבקשה. התיעוד שהיה לפני הוועדות הרפואיות היה מלא והקביעות נעשו לאחר בחינת כל החומר הרלבנטי. הנתבעות לא צרפו לבקשתן כל תיעוד הקודם לאירוע התאונה. בוועדה הרפואית מיום 14.4.02 השתתף מומחה פנימאי אשר הונחו לפניו גם הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות הקודמות. לאחר עיון בהן הוא קבע באופן חד משמעי קיומו של קשר סיבתי רפואי בין התאונה להתפרצות המחלה. הוועדה אף נימקה את קביעתה בהעדר תיעוד על סכרת פעילה לפני התאונה. כמו כן, לטענת התובע, הבקשה הוגשה בשיהוי הרב והיא אף מהווה "הרחבת חזית" אסורה. אשר לקביעות וועדת הערר מיום 9.6.10 ועדה זו החמירה עם התובע שכן לא אשרה את החמרת הנכות מהטעם שהעניין לא הוכח מעבר ל"ספק סביר", כאשר הקריטריון המשפטי הוא מאזן ההסתברויות.

לא בנקל יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי לעניין דרגת נכות. היתר כאמור מיועד למקרים נדירים וחריגים בהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק. אחד המקרים בהם יתכן שבית המשפט ייאות ליתן היתר כאמור הוא כאשר לא היו בפני הוועדה הרפואית מלוא החומר הרפואי המתייחס לעברו הרפואי של התובע קודם לתאונה, ואשר לו היו בפניה בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. כמו כן, יתכן שיינתן היתר כאמור מקום בו נמצא כי בהחלטת הוועדה הרפואית קיים חסר משמעותי, כגון העדר התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו של הנפגע. אולם באמור, אין כדי למצות את קשת המקרים בהם ייעתר בית המשפט לבקשה להביא ראיות לסתור, אשר המכנה המשותף ביניהן הוא החשש מגרימת עיוות דין למי מהצדדים.

לאחר שעיינתי היטב בכל בפרוטוקולים של ועדות המוסד לביטוח לאומי ובמכלול החומר שצורף לבקשת הנתבעת ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מעיון בפרוטוקולים של הוועדות השונות של המוסד לביטוח לאומי עולה כי נטושה מחלוקת עמוקה ויסודית ביניהן לגבי הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות שנקבעה לתובע בגין הסכרת. ודוק; ברגיל פער בקביעות של ועדה רפואית מדרג ראשון לוועדת עררים, ואפילו סתירה חזיתית ביניהן בעניין קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לתאונה, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן היתר להבאת ראיות לסתור. ברם במקרה דנן זירת המחלוקת היא רחבה הרבה יותר. בענייננו קיימת מחלוקת בנוגע לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה לא רק בין הועדה הרפואית מדרג ראשון לוועדת העררים, אלא גם בין ועדות העררים השונות, שהן מאותה דרגה. במקרה דנן, שתי וועדות, מאותו דרג, קבעו קביעות סותרות בנוגע לקיומו של קשר סיבתי. למותר לציין כי לצורך הבקשה שלפני, אין רבותא בכך שאחת הקביעות היא קביעה חלוטה, כמובהר בפסק דינו של בית הדין לעבודה.

כידוע, כאשר קיים פער משמעותי בין קביעה של ועדת נכות כללית, אשר כשלעצמה, אינה קביעה על פי דין, לקביעה של ועדת נכות מעבודה, הדבר עשוי לשמש כראיה לסתירת קביעת הוועדה לנפגעי עבודה (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 782 (מהדורה רביעית 2011)). מקל וחומר יש להפעיל כלל זה כאשר קיימות קביעות סותרות של שתי ועדות מאותו דרג. די בנסיבות יוצאות דופן אלה על מנת להיעתר לבקשה.

נוכח מסקנתי לעיל, איני נדרשת לדון ביתר טענות הנתבעות. מעבר לנדרש יצוין בתמצית, כי לא מצאתי בהן, כשלעצמן, עילה להיעתר לבקשה. הנתבעות לא צרפו לבקשה כל תיעוד קודם המעיד על כך שהתובע סבל ממחלת סכרת לפני התאונה, וספק אם די בתוצאות הבדיקות שביצע התובע בבית החולים ותרשומת בתיק אשר נעשה על ידי הדיאטנית, ככול שלא היה לפני הוועדות של המוסד לביטוח לאומי, על מנת להיעתר לבקשה. כמו כן, עניין הקשר הסיבתי נדון לעומק על ידי הוועדות, פרט לוועדה האחרונה, אשר נמנעה לדון בכך עקב האמור בפסק הדין של בית הדין לעבודה.

אשר לטענות התובע בדבר שיהוי והרחבת החזית. אין מניעה לפנות בבקשה לבית המשפט להביא ראיות לסתירת דרגת הנכות על פי דין, כולל בעניין הקשר הסיבתי, גם בשלבים מאוחרים של המשפט. מהשתלשלות ההליכים בועדות המוסד לביטוח לאומי, כפי שתואר בהרחבה לעיל, עולה כי לאחר הוועדה מיום 14.4.02 ולאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעות, נתנו קביעות נוספות של וועדות של המוסד לביטוח לאומי אשר שללו את הקשר הסיבתי בין הנכות בתחום הסכרת לתאונה. בעיקר חשובה לענייננו קביעת ועדת הערר מיום 9.6.10. קביעה זו, היא אשר הקימה, בעיקרה, את העילה לבקשה. כמו כן, הנתבעות טוענות, והתובע לא הכחיש את טענתן, לפיה לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה התנהלו בין הצדדים הליכים במגמה לקדם פשרה אשר במסגרתם הובהר לתובע כי הן שוקלות להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור.

במצב דברים זה, אני מתירה לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת ועדות המוסד לביטוח לאומי. בהתחשב בראיות שהובאו אני קובעת כי קביעת המוסד לביטוח לאומי נסתרה ולפיכך יש למנות מומחה רפואי בתחום האנדוקרינולוגיה. החלטת המינוי תינתן בנפרד.